ראשד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

ב"כ הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש ליתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 4ג' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לאחר שנשמעו עדויות קצרות, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

1.התובעת טוענת כי ביום 15.12.08, בסביבות השעה 15.00, בעת שהגיעה עם בעלה לבית חולים רמב"ם לצורך בדיקת מיפוי עצמות, מעדה ונפלה בעת שירדה מהרכב. כתוצאה מהנפילה נגרם לתובעת שבר ללא תזוזה בבסיס הבוהן בכף רגל ימין.

2.הנתבע 1, הינו בעלה של התובעת ומי שנהג ברכב בעת קרות התאונה הנטענת.

3.הנתבעת 2 הינה מבטחת הרכב בביטוח חובה. הנתבעת 2 מכחישה את עצם קרות האירוע ואת חבותה לתאונה.

4.לא הוגשה בקשה למינוי מומחה רפואי, ואין טענה לנכות צמיתה.

5.באשר לנסיבות האירוע, העידו התובעת והנתבע 1 כי בעת שהגיעו לבית החולים עצר הנתבע 1 את הרכב, על מנת לאפשר לתובעת לרדת ממנו (כאשר התכוון להמשיך לנסוע על מנת להחנות את הרכב), והנפילה ארעה בעת שהתובעת ירדה מהרכב כשהוא עדיין מונע.

6.מטעם הנתבעת 2 זומן גם בנם של התובעת והנתבע 1, ואולם עדותו לא העלתה ולא הורידה דבר.

7.ב"כ התובעת מבקש לקבל את התביעה. נטען על ידו כי עדות התובעת ובעלה היו מהימנות, ודומות בפרטים החשובים, וכי אין בעובדה כי קיימות סתירות מסויימות על מנת לדחות את התביעה.

8.ב"כ הנתבעת 2 מפנה, מנגד, לסתירות בין העדויות (בפרט מיקום התאונה), וכן ביחס לכך שהתובעת ובעלה לא זכרו כי זו נפגעה בנסיבות דומות של ירידה מרכב בשנת 2001.

9.לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בכל המסמכים שהוגשו ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, וכי לא ניתן לומר כי התובעת צלחה את רף ההוכחה המוטל עליה בהוכחת נסיבות האירוע.

10.נוכח מהות ההליך אפרט, בקצרה, את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו:

א.התובעת ובעלה מסרו פרטים שונים לחלוטין באשר למקום התאונה. התובעת העידה כי התאונה ארעה בתחילת הרחוב אשר בסופו נמצא בית החולים, והרבה לפני עמדת השומר (לדבריה כ-20 מטר לפני עמדת השומר – עמ' 4 שר' 19). התובעת אף שרטטה את המקום על דף חלק, ושללה לחלוטין את האפשרות כי האירוע ארע בתוך מתחם בית החולים – "זה היה לפני בית החולים, זה לא היה בשטח בית חולים"-עמ' 5 שר' 15.

הנתבע 1 העיד, מנגד, כי האירוע קרה בתוך מתחם בית החולים, בכניסה לחדר המיון, זאת לאחר שהשומר בשער אפשר לו להכניס את התובעת למתחם בית החולים, נוכח בעיות ברכיים מהן סבלה, ושבגינן התקשתה בהליכה.

ודוק – אין מדובר באירוע שארע לפני שנים רבות אלא באירוע שארע לפני כשנה וחצי (15.12.08), כך שאין כל סיבה כי מיקומו ישכח מזיכרונם של התובעת ו/או בעלה.

התובעת אף העידה כי לאחר האירוע עמדה בצד והמתינה לבעלה שהחנה את הרכב, בעוד שבעלה העיד כי הוא הושיב את אשתו על מושב ליד הכניסה לבית החולים.

ב.הן התובעת והן בעלה נשאלו בקשר לתאונה קודמת שארעה לתובעת בנסיבות דומות של ירידה מרכב, ושללו לחלוטין כל אירוע קודם. ברם - ב"כ הנתבעת הגיש מסמכים המעידים כי ביום 9.5.01 נפגעה התובעת בתאונת דרכים, שבגינה אף אושפזה ו/או פנתה לבית חולים רוטשילד, כאשר נסיבות התאונה פורטו בתיאור התאונה שניתן במשטרה על ידי הנתבע 1 וניתן ללמוד ממנו כי אכן מדובר היה באירוע נוסף של פגיעה בעת ירידה מרכב בו היו מעורבים התובעת ובעלה.

ג.תמוהה עדות התובעת לפיה לא פנתה מיד לחדר המיון, זאת כשהיא סובלת משבר ברגל, אלא פנתה קודם לבצע את הבדיקה למיפוי עצמות (בדיקה שבסופו של דבר לא נעשתה לה).

ד.אין במסמכים הרפואיים שצורפו כל תמיכה לעדות התובעת ובעלה לפיה נקבע לתובעת תור לבדיקת עצמות במועד האירוע. כל שהוגש מטעמה הוא הפניה לבדיקת מיפוי, מבלי שהוצג חומר רפואי מבית חולים רמב"ם המאשר כי ביום התאונה אכן נקבעה לה בדיקה.

יצויין כי גם לעדותה לפיה ביצעה את הבדיקה המתוכננת אחרי כשבוע, אין כל אינדיקציה בחומר הרפואי שהוגש.